מאת ד"ר יהודה מלמד רופא צלילה, מדריך צלילה,  לשעבר מנהל המכון לרפואה ימית והיום מנהל תא הלחץ בבית החולים אלישע בחיפה

 

הפאניקה מוגדרת כאובדן עשתונות או חוסר שליטה עצמית כתוצאה מחרדה עמוקה. כשמדובר באדם השוהה במים בסיבה בלתי טבעית לו, מוגבר האפקט של הפאניקה ותהליך ההידרדרות מואץ. במאמר זה מציג ד"ר יהודה מלמד את הסיבות להיווצרותה ומציג דרכים למנוע אותה. המאמר התפרסם לראשונה בשנות השבעים. למרות השנים והשיפורים שחלו בציוד הצלילה ושיטות ההדרכה, נותרו הגורמים הבסיסיים לפאניקה כשהיו, ומן הסתם גם יוסיפו ללוות אותנו כל עוד לא נפתח את הזימים המלאכותיים. מצאנו שהמאמר המקורי בשינויים קלים  הוא עדיין אקטואלי לחלוטין. 

 

מאזן תאונות ספורט הצלילה, בפסח תשל"ו 1976, הסתכם בחמש. אחת מהן הסתיימה במוות, ואילו הארבע אחרות היו תאונות דקמופרסיה וחייבו טיפול בתא לחץ (ולמרות זאת לא רעשה הארץ ולא הותקנו תקנות חדשו). הגורמים לתאונות האלה מגוונים. כרגיל בתאונות צלילה, גם במקרים אלו היו מספר גורמים מאחדים:

 

הפגנת ביטחון עצמי מופרז ויחס של זלזול כלפי חוקי היסוד המחייבים בצלילה. ידע לקוי בכללי יסוד בצלילה. ניתוח בוחן של תאונות צלילה מוכיח כי קיים גורם מאחד, המכריע את הכף והוא בדרך כלל הסיבה להידרדרות ולמקרי המוות. גורם זה הוא- הפאניקה. במחקר שנערך על תאונות צלילה בארה"ב בשנת 1970 נמצא כי הפאניקה היא הסיבה העיקרית למוות ב- 80% מכלל תאונות הצלילה שאירעו באותה השנה. הפאניקה מוגדרת כאובדן עשתונות או חוסר שליטה עצמית כתוצאה מחרדה עמוקה. כשמדובר באדם השוהה במים בסביבה בלתי טבעית לו , מוגבר האפקט של הפאניקה ותהליך ההידרדרות מואץ.

חוקר בשם Richter  מצא בניסוי, שעכברים טובעים מהר יותר כאשר שערותיהם גולחו ובמיוחד שערות החישה באפו של העכבר. כמובן ששערות העכבר אינן נחוצות לו כדי לשחות ולצוף על פני המים, השערות מספקות לעכבר נתונים תחושתיים על הסביבה בה הוא נמצא וכאשר הן חסרות הוא נתקף בפאניקה.

 

ההסבר פיזיולוגי לתופעה

 

חרדה מביאה לנשימה מהירה באופן לא רצוני. נשימה זו, במידה והיא נעשית דרך מכשיר, היא בלתי אפקטיבית- קצב מהיר ונשימה שטחית. עבודת הנשימה גדלה, צריכת החמצן ברקמות עולה, עייפות מתגברת במהירות, נפח הנשימה האפקטיבי יורד ותחלופת האוויר מתבצעת כמעט רק בנפח "המת" (האוויר בבועית הריאה כמעט ולא מתחלף). מצב זה גורם לחמש בעיות עיקריות:

 

עלייה במתח דו תחמוצת הפחמן (היפרקפניה)

ירידה במתח החמצן (היפוקסיה)

קוצר נשימה (דיספנאה)

עייפות רבה יותר

 

כאשר צולל נתקף בפאניקה בהיותו מתחת לפני המים, הוא  עשוי להתקשות בהחזקת פיית הוסת בפיו, או פשוט להוציאה בניסיון להגיע אל פני המים ולשאוף אויר. מכאן קצרה הדרך  לשאיפת מי ים לדרכי הנשימה שעלולה להביא לאיבוד הכרה מהיר, כיוון שבשלב זה רמת החמצן בתאי המוח כבר נמוכה עקב חוסר האפקטיביות של עבודת הנשימה. בתנאים אלה, כל הפרעה קצרה באספקת חמצן למוח היא קריטית וגורמת לאובדן ההכרה. מצב של היסטריה קיצונית יכול להביא לנשימת היפרוונטילציה מסוג אחר- נשימה עמוקה ומהירה. מצב זה יביא לירידת מתח  דו- תחמוצת הפחמן בדם העורקי ועקב כך לשינויים אחרים. על כך בפעם אחרת.

 

סימנים לאבחון הפאניקה

 

ככל שנקדים באיתור סימני הפאניקה כן יגדל הסיכוי להצלת הנפגע. מערכת העצבים הסימפטטית היא האחראית על סימני הפאניקה המתפתחים בשלבים ובמהירות:

נשמת לא רצונית שבאה לידי ביטוי  בנשימה מהירה ושטחית;

אישונים רחבים, עיניים קרועות לרווחה, מבט מפוחד ופנים חיוורות;

בשלבים מתקדמים, הקורבן אינו שולט על עצמו ותנועותיו בלתי רציונאליות;

מכאן ועד להידרדרות  ומה שלהלן יכונה "המלכודת" קצרה הדרך. בשלב זה, התערבות בן הזוג מזמינה כמעט בוודאות "מלכודת כפולה"

 

"המלכודת"

 

מחקר של מאות תאונות צלילה שנערך ע"י מר ג. טאוז שישמש כיו"ר המכון למחקר תאונות צלילה באנגליה באותה התקופה, מתאר בתרשים הבא (הלקוח מתוך ה – BSAC MANUEL   )  את הדינמיקה של התפתחות תאונה – פרי מחקר של מאות תאונות שהתרחשו באנגליה.

 

panice

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

התרשים שצורתו  משפך  מתאר את שלבי ההידרדרות -  צלילה או שחייה לאתר צלילה עם ציוד יכולה להיחשב למצב בו גורמים כמו מצב הים, ציוד, הצולל עצמו, כושרו וניסיונו מביאים אותו לתהליך מתמיד של עמידה באירועים המתוארים בשטח העליון של התרשים.

 

כאשר אחד מאירועים אלו גורם לקושי כל שהוא, וכאשר נוסף גורם אחר המסבך את המצב (בד"כ מתרחשים בעת ובעונה אחת) , נקלע הצולל למצב חרום, והרגשת הפחד הראשונה מתעוררת. מצב המתואר באמצעות השכבה השנייה התרשים.

 

במידה ומצב החירום אינו נשלט בשלב מוקדם, מצב הפאניקה, שהוא אויבו הגדול של הצולל, מביא להתדרדרות שקשה להשתלט עליה. מצב זה הינו קריטי, והוא מתואר בשכבה השלישית שבתרשים. (יש להדגיש כי לצורת התרשים אין כל קשר לעומק המים אם כי העומק עשוי בהחלט לשחק בהעלאת רמת החרדה). התדרדרות לתוך המלכודת יכולה לקרות בכל עומק שהוא וכן בעת שחייה על פני המים.

תפיסת היסוד היא שתהליך הפאניקה הלוכד את הצולל או את בן זוגו, מתרחש במהירות רבה. ככל שהשלב בו נתון הצולל הוא מתקדם יותר בתהליך, כך קטנים סיכוייו להיחלץ מהמלכודת.

 

מכאן, ההתקדמות לשלב הסופי של המלכודת היא מהירה ביותר. השלב האחרון עלול להיות באמת האחרון. שלב זה מתואר בחלק התחתון של התרשים.

הזמן בו מאורע עלול להתפתח למצב חרום יכול להיות קצר אף מ- 30 שניות, והוא מתואר בציר המאונך המרכזי של התרשים, העובר דרך כל השלבים במהירות רבה עד לקצה הסופי. תיתכן התפתחות איטית יותר לאורך הצירים הקמורים שבתרשים.

 

אביא בפניכם דוגמא, מתאונת צלילה שאירעה באילת הממחישה עד כמה משקף התרשים תרחיש אמיתי.

קבוצת צוללים יצאה לצלילה כאשר כוונתה הייתה לשחות על פני המים למרחק של 200 מטר, תוך נשימה באמצעות הקנה. לפני הכניסה למים בדק כל צולל את עצמו והקבוצה ירדה למים כשמבנה השחייה הוא בטור עורפי (צולל אחר צולל) לאחר מספר דקות שחייה גדל המרחק בין השוחים וקשר העין ביניהם לא היה סדיר. הצולל האחרון בטור שחה עם מאזן ציפה מרוקן והחל מתעייף (שלב א'- "אירועים שונים"). הוא החל מתקשה בנשימה ועד מהרה נכנס לנשמת מהירה ביותר (שלב ב':"מצב חרום, פחד") בשלב זה ניסה הצולל להסיר את חגורת המשקולות אך זו נתפסה. הנשמת התגברה והצולל נקלע לפאניקה (שלב ג':"מצב רציני- פאניקה").

שאיפת מים לריאות ושקיעה הביאו לטביעתו של הצולל (שלב ד':"מצב בלתי הפיך- טביעה "). כל מאמצי ההחייאה לאחר מכן, עלו בתוהו.

הגורמים לתאונה זו הם רבים: הצולל היה חסר ניסיון, היחגרותו לא הייתה נכונה (יש לוודא את האפשרות של הסרת  חגורת המשקולות בעת חרום). בקורת הציוד לא נעשתה בין בני הזוג אלא כל אחד לעצמו, השחייה התבצעה בטור עורפי בעוד שהשחייה הנכונה היא בשורה חזיתית, זה לצד זה. הגורם הבולט מכל הוא אי ניפוח מאזן הציפה, מתוך רצון להסתמך על כוח פיזי ובסופו של דבר הערכת יתר של היכולת מהצד האחד והעדר מיומנות בסיסית (בהסרת משקולות מהצד האחר). בדוגמא זו ניתן להבחין היטב בהתדרדרות המהירה (לא יותר מ- 30 שניות) משלב א', בו ניתן יהיה להתגבר בקלות יחסית על הבעיה (הסרת משקולות), לחרדה ולפאניקה ואל תחתית המלכודת ממנה אין חזרה.

 

מניעת ההידרדרות

 

המסקנה מהתרשים היא אחת: המצא תמיד בשלב העליון שלה. במידה ואתה מוצא את עצמך נסחף לשלב השני, דע כיצד להתמודד ופעל נכונה בהתאם ליכולתך. כאן תקבע התוצאה בהתאם לרמת האימון שקבלת, הידע שרכשת ובעיקר, הניסיון שצברת בצלילה.

 

הצולל חייב לפעול מייד עם הופעת סימני הפאניקה להפסקת התהליך:

 

צולל חייב להכיר את עצמו ולהתנהג בהתאם לכושרו הגופני, מיומנות הצלילה שלו ומגבלותיו.

עם הופעת הנשמת יש לנשום עמוק ובאיטיות תוך הפסקה מיידית של כל מאמץ פיזי.

יש לשפר את הציפה: בהמצאך על- פני המים, נפח את מאזן הציפה, או במקרה קיצוני שחרר את המשקולות ותן לעצמך לשכב במנוחה על פני המים. אם הנך מתחת לפני המים- עצור במקום עד חלוף הסימנים. במידת הצורך, לאחר שיפור פעולות הנשימה והסדרתה עלה בצורה מבוקרת אל פני המים.

עלייך לזכור כי המנוחה המוחלטת והשמירה על קור רוח ומחשבה צלולה הן הפעולות המיידיות שיש לנקוט בכל מקרה של הופעת סימני הפאניקה.

המפתח להצלת הצולל ממצב של פאניקה הוא בדרך כלל בידי בן הזוג של הנפגע. אולם חשוב לדעת שהשתלטות על אדם הנתון בפאניקה בשלבים קיצוניים היא קשה ביותר וגם צולל מנוסה עלול למצוא את עצמו נופל למלכודת ביחד עם בן הזוג שאותו ניסה להציל ומכאן הדרך לטרגדיה כפולה עלולה להיות קצרה.

 

בנוסף על רכישת ניסיון צלילה, הקורס החשוב ביותר למניעה ובמקרה הצורך התמודדות עם מצב חירום הוא קורס עזרה לצולל במצוקה שעליו אנחנו ממליצים בחום