אנו מרבים לדבר ולספר על אתרי צלילה, בטיחות, שמירת הטבע, היבטים פיסיולוגיים, טכניים ואחרים.

רק זן אחד, המוכר לכולם ושנמצא תמיד בחזית, נשאר הרחק מאור הזרקורים.

אז לכל מי שחושב שהוא כבר שמע, ראה, מכיר ויודע את עולם  הצלילה  על כל היבטיו, אנחנו רוצים לפתוח "צוהר" אל אותו זן עלום ונדיר – עובדי דלפק הצלילה...

 

השעון המעורר מקפיץ אותי מהמיטה, לרגע נדמה שרק הרגע הלכתי לישון, אבל השעון עקשן, והאשליה נמוגה. לפתע אני נזכרת כי היום יום שישי, פותחים מוקדם. זרם הטלפונים של הימים האחרונים אינו מותיר מקום לספק, היום צפוי יום עמוס...

 

counter107:30, נכנסת למועדון בצעד מאושש, בחוץ צינה של בוקר, עדיין שקט. לוקחת כוס קפה, עוברת על רשימת ההזמנות, רק חסר לי שאחד המדריכים לא יגיע אני חושבת לעצמי. א.נ. הוא כנראה קורא מחשבות, כי ממש באותו הרגע הטלפון מצלצל והוא נמצא על הקו, מתקשר להודיע שלא יוכל להגיע, כי איזו דודה של חמותו עזבה בלילה את ארץ החיים והוא חייב, ממש חייב להספיק להלוויה, פולנים את יודעת. אז זהו "תסתדרו בלעדי" הוא ספק שואל ספק קובע. לא! אני אומרת בתקיפות שכנראה לא מרשימה כהוא זה את קו הטלפון הדומם. יום הקרב (סליחה),  הבוקר מתחיל.

 

08:15 צינת הבוקר נמוגה ואיתה השקט. חבורה קולנית ניגשת אל הדלפק. נ'חנו צריכים 3 סטים מלאים הם מודיעים בקול רם שדי בו  כדי למוטט את חומות יריחו. תעודות, יומני צלילה וביטוחים בבקשה, אני מדקלמת  בנימוס את ה"מנטרה" הקבועה. לגבוה שבחבורה אין ביטוח. אבל הוא פוסק - "את יכולה להתקשר למועדון שאני צולל בו קבוע, הם יאשרו לך שיש לי". אני מתקשרת, אין לו. כמה הביטוח הוא שואל? אני אומרת לו. וואווו הוא שואג איזה גנבים. מכווצת מעט ובקול חלוש אני עונה שאנחנו לא חברת ביטוח, רק מתווכים. "תעזבי אותך" הוא אומר, תעשי מחיר. זה המחיר אני אומרת. וואלה קשוחה זאתי הוא מפטיר ומתרצה. עכשיו מגיע תורם של יומני הצלילה (לוג בוקים בעברית).

לח. יש פנים של מתאגרף ואין לו יומן צלילות. מצטערת אני אומרת (ומנסה להישמע הכי פחות "לובה" שאפשר) לפי תקנות הרשות תצטרך צלילת רענון. "למה מי מת"? הוא שואל (אם נמשיך ככה אני - אני חושבת לעצמי בלי קול ומתפללת לאיזו רעדת אדמה קטנה שמבוששת לבוא). אבל בארשת "קולית" לחלוטין אני מצביעה על דף שבראשו מתנוסס סמל מנורת הקנים ובאותיות קידוש הלבנה מוצגת התקנה המחייבת צלילת רענון. ח. אינו מתרשם. תעזבו אותי מאלה הוא אומר, אני מכיר מועדון שלא שואלים בו יותר מדי שאלות והחבורה עוזבת.

עוד זה הולך, וזה בא. כמה הנחה יש לי שואל בשחצנות נער מחוטט פנים תוך שהוא מנסה להרשים את חברתו (שנראית בלתי מתרשמת לחלוטין). אתה מעוניין לצלול אני שואלת? כמה הנחה יש לי הוא חוזר על השאלה. תראה אני חוזרת על דברי בסבלנות, אנחנו מועדון צלילה, במה אוכל לעזור לך? הם מסתובבים ויוצאים. מה שוב עשיתי?        

בנתיים הגיע שאר הצוות. ג. שעוזר לי בדלפק מבחין בסימנים פוסט-טראומטיים  על פני, אשר על כן הוא פונה לעיסוקיו, נמנע מהצגת שאלות מציקות.

בין כך ובין כך נכנסת משפחת ב. אנשים מקסימים שנוכחותם, די בה כדי להשפיע אנרגיה חיובית על כל הסובבים אותם. אני מרגישה איך שרירי המצח מתרפים וקוו השפתיים מתעקל עד כדי חיוך (תוהה כמה זמן הוא יישאר שם). כלקוחות קבועים אני מכירה את העדפותיהם וכל הנדרש להם לצורך פעילות הצלילה שהזמינו. ההרשמה וההתארגנות שלהם לצלילה הם בבחינת חוויה מתקנת לאחר החבורה של הבוקר.  יש אלוהים.

counter2הבוקר נכנס לשגרת עבודה, אינטנסיבית למדי, אך מבלי שירשמו אירועים חריגים ואז, בזווית העין, אני מבחינה בגבוה, המתאגרף והחבורה שמשתרכת מאחוריהם (הרהורים על קיומו של אלוהים). רוצה לחשוב חיובי אבל זיכרונות הבוקר מזרימים בי מנות מוגברות של אדרנלין (לברוח או להילחם) אין לי לאן לברוח. ובכל זאת משהו שונה בהילוכם, עיניהם מושפלות. רצינו לבדוק מתי אפשר לעשות אצלכם צלילת רענון אומר המתאגרף בקול חרישי.

הנביא ישעיהו אילו היה מזדמן למקום, היה טוען כי זו ההוכחה למשל אחרית הימים, אבל הוא עסוק כנראה בדברים חשובים יותר (ואולי גם לו קיצצו את הפנסיה ופשוט אין לו כסף להגיע?).

הו הנקמה המתוקה עוברת בי הרף עין של מחשבה. אבל אני מקצוענית! אין לי כל עניין לחגוג את נצחוני הקטן. למרות הקושי העצום אני מתאפקת, לא שואלת אותם למה חזרו ומה אמרו להם במועדון שבו "לא שואלים שאלות". כולי "נופת צופים" אני מציעה להם כוס קפה ומבקשת מהם להמתין לד. המדריך, שיתפנה אליהם בעוד מספר דקות (אולי בכל זאת יש אלוהים). 

שעתיים מאוחר יותר, ה"מתאגרף" שמתגלה כאדם חביב למדי מודיע לכל מי שנמצא בסביבה ומוכן להקשיב, כי אני (כן אני) אחלה של בן אדם ומעתה ועד קץ כל זמן זה המקום שבו הוא צולל...

הצצה חטופה בשעון מגלה לי שכבר אחרי 14:00 ומאז אותו קפה של בוקר, שנראה כאילו היה בעידן אחר לא בא דבר אל פי. כמעט מצליחה לנצל את ההפוגה הרגעית, אלא שבדיוק אז חוזרת הסירה שיצאה לגנים, ומגיעה הקבוצה שיוצאת לצלילת אחה"צ. וגם כל הטלפונים מעשה שטן פוצחים ב"קרשנדו" עצבני. ג. עסוק בעזרה לקורס הטכני וע. יצאה לאכול (איפה אלוהים)...

 

18:30 -  השבת כבר מזמן בפנים (יסלח לי אלוהים), כוכבים ראשונים בשמיים ורק שלוליות של מים מעורבים בבוץ מהווים עדות אילמת ליום שעבר עלי. שוטפים, אוספים את פרטי הציוד האחרונים. מחכה להגיע הביתה, רק לשבת, לא לשמוע ולא לראות אף אחד. מתחילים לנעול, והטלפון מצלצל. יו איזה מזל שתפסנו אתכם, היינו בטוחים שאתם כבר סגורים. אנחנו סגורים אני אומרת. את לא יכולה לעשות לנו את זה עונה קול נואש מצידו השני של הקו. ועוד איך שאני יכולה אני חושבת לעצמי ותוך גיוס כל כוח הרצון שלי אני שואלת ברכות - איך אפשר לעזור לכם? תראי אומר לי הקול מהצד השני, שמבין כי כעת הוא שולט במצב. קצת שכחנו את עצמנו, ת'יודעת (לא, אני לא, וגם אין לי עניין בתירוצים), נ'חנו צריכים להחזיר ציוד ולא שמנו לב שכל כך מאוחר ושאתם סוגרים כל כך מוקדם. ומה פתאום אתם סוגרים כל כך מוקדם הוא מתגבר כארי, זה השירות שאתם נותנים? 19:15 יום שישי. כמעט 12 שעות ברציפות אני על הרגליים. כוס קפה, שתי כוסות מים, פעם אחת שירותים, ועוגיה יבשה שנתן לי לקוח רחום לפני כ – 4 שעות. רמת הסוכר שלי אינה מאפשרת מאבק. מחכים לכם, רק תגיעו כמה שיותר מהר אני לוחשת...               

 

אז נכון שלכולכם מגיע שירות שאת חשיבותו אנחנו מבינים ושאנחנו נהנים לתת מכל הלב, אבל גם אנחנו בני אדם, וכמו שאמר המשורר:  " אם יכו אותנו האם לא יכאב לנו? אם יירו בנו האם לא נגיר דם"?... רק תחשבו על זה בפעם הבאה, שאולי נאלצתם לעמוד רגע בתור או התשובה שנתנו לכם לא תאמה את הצפיות -שמעתם על רשות הצלילה והנהלים שאנו מחוייבים אליהם. ועל יום עבודה (אפילו אם היא "כיפית"), שיש לו התחלה וסוף.

 

והכי חשוב – תמשיכו לבוא, כי אחרי הכל, אנחנו אוהבים אתכם, את "הבלגן" והרעש וההמולה שאתם מייצרים, כי בלעדיכם זה פשוט ריק ועצוב וחסר כל טעם...

 

נ.ב. למצולמים אין כל קשר לכתבה