טבלאות הדקומפרסיה מוכרות (כך אנו אמינים ומקווים), לכל  צולל שעבר קורס צלילה מסודר.

כל צולל  יודע כי אין לבצע צלילה כל שהיא ללא תכנון מוקדם של  נתוני העומק והזמן,  ולבצע את הצלילה בהתאם לתכנון. אולם מעטים הצוללים שיודעים ומבינים כיצד בונים טבלאת דקומפרסיה  ומה הן הנחות היסוד שמנחות את מפתחי הטבלאות. 

 

הבנת טבלאות הצלילה אינה נושא למאמר אחד והיא מורכבת למדי.

במאמר  זה ננסה  ל"חשוף" את העקרונות הבסיסיים המשמשים את מפתחי הטבלאות כמו גם מחשבי הצלילה.

אולם אפילו ההבנה בסיסית,  אפשר שתעניק לכם כלים שיעזרו לכם להפוך מצולל של -  "נעשה ונשמע" לצולל של – מבין ויודע..

 

ההיסטוריה

 

כבר בשנת 1670 גילה הפיסקאי רוברט בויל  בועה שהופיעה בעין של נחש בעת שביצע עליו ניסוי של הפחתת לחץ. בויל אמנם לא ממש הבין את התופעה  אך טרח לתעד אותה.

 

בשנת 1878 פרסם "פול ברט"  סיכום מחקר בן 1100 עמודים שבו הסביר את הקשר שבין הפחתת הלחץ  ומחלת הדקומפרסיה  אצל כורים שעבדו במכרות מדוחסים,  ואף הציג מערכת כללים והמלצות להאטת קצב הפחתת הלחץ כדי להקטין את הסיכון של הופעת הסימפטומים.

 

בשנת 1906  הוזמן  ע"י הצי המלכותי הברטי  ד"ר "ג'והן סקוט הלדן", לחקור את מחלת הדקומפרסיה אצל צוללי קסדה של הצי הבריטי. הלדן ניסה להציע מודל שיאפשר לחזות משכי שהיה בעומקים שונים מבלי שהפחתת הלחץ  תגרום להופעת סימני מחלת הדקומפרסיה.

את הניסויים הראשונים ערך על בעלי חיים ולאחר שהתוצאות הניחו את דעתו, עבר לדבר האמיתי – ניסוי על בני אדם. בוטח  באמינות מחקריו לא היסס הלדן להשתמש בבנו בניסוי האנושי.

ואמנם -  למרות פרופילי הצלילה החריגים שביצע  לא נרשמו כל מקרי דומפרסיה בקרב משתתפי הניסוי. 

בשנת 1907 פרסם את טבלאת הדקומרסיה הראשונה שאפשרה לראשונה בהיסטוריה לתכנן ולבצע  את הצלילה ברמת סיכון נסבלת

גם היום, כמעט 100 שנה לאחר הלדן, עדיין משמשת עבודתו כאבן יסוד למרבית טבלאות הדקומפרסיה .

 

מהי טבלאת דקומפרסיה?

 

מרבית הצוללים שידרשו לשאלה יתקשו לתת עליה תשובה מדוייקת, זאת ללא כל קשר ליכולתם לפעול על-פיה .

התשובה לכך פשוטה – הטבלה או מחשב הצלילה נועדו לאפשר  לצולל  לשהות את הזמן המרבי, בעומק המכסימאלי  ובמינימום סיכון.  במילים אחרות מבלי חשש לפגיעה.

אמנם לא קיים מערך דקומפרסיה  של טבלה או מחשב המבטיחים את המשתמש במאת האחוזים מפני פגיעה, אולם המטרה הינה בכל זאת לשאוף למערכים  שבשימוש בהם הסיכון לפגיעה, גם אם קיים, יהיה אפסי.

 

על מה מתבסס המודל?

 

טבלאות הצלילה כמו גם המחשבים נשענים על מודל חיזוי מתמאטי המדמה קליטה ופליטה של הגז האינרטי (גז ממלא נפח )  מהרקמות, חנקן במקרה שלנו. כך באופן גס.

הנתונים הבסיסיים שעליהם מתבסס המודל הם:

לחץ - שהוא כמובן נגזרת של העומק

זמן השהיה בסביבת הלחץ החדשה

סוג הרקמה – לרקמות שונות בגוף יכולת טעינה ושחרור שונים.

זרימת הדם – תקבע את יכולת ההסעה והפינוי של הגז אל ומהרקמות.

 

על פני המים (בהנחה שלא ביצענו צלילה מוקדמת) הגוף נמצא במצב של "שיווי משקל " עם לחץ הסביבה, מצב הידוע גם כרוויה. מהלך הצלילה מאופיין בהפרה של  "שיווי המשקל", מה שגורם לקליטת חנקן בירידה ושחרורו במהלך העלייה.

היכולת לבנות מודל ש"ינבא" את התהליך תלויה ביכולתנו להגדיר גם את הזמנים של תהליך הטעינה והשחרור.

חוק הנרי  נזכיר קובע -  בטמפרטורה קבועה, כמות הגז שתתמוסס בנוזל תהיה ביחס ישר (כמעט) ללחצו החלקי של הגז וטיב הנוזל.

אולם חוק הנרי לבדו אינו מספיק,  שכן גם הזמן משחק תפקיד חשוב.  

 

איך מחשבים את משך הזמן שבו תגיע רקמה לרוויה?

 

הנתון עליו מתבססים כשבאים לענות על שאלה זו נקרא זמן מחצית. זמן מחצית הינו פרק הזמן שבו תגיע רקמה נתונה ל – 50% מיכולת הקליטה המרבית שלה דהיינו – רוויה. אולם בעוד שבזמן המחצית הראשון קלטנו 50%,  הרי שבזמן המחצית השני נקלוט 25% שהם המחצית של ה- 50% הנותרים, כלומר – חצי של החצי  (אכספוננציאלי) וכך הלאה, עד להשגת שיווי משקל חדש.

משך הזמן שבו תגיע הרקמה לכמעט רוויה (98.4%) יהיה זמן מחצית כפול 6 כפי שניתן לראות גם בתרשימים שמובאים להלן.

 לדdeco1וגמה – לרקמה שזמן המחצית שלה הוא 10 דקות יידרשו 60 דקות כדי להגיע לרוויה.

 

deco2

    

נזכור אם כן שמשך הזמן שבו תגיע הרקמה לרוויה הוא קבוע וללא תלות בלחץ.

 

עכשיו משהגדרנו מהו זמן מחצית, עדיין צריך לקבוע  מה הם זמני המחצית שאליהם יש להתייחס. לרקמות שונות זמני מחצית שונים וכל קבוצת רקמות (תיאורטית) משפיעה באופן שונה.   

מודלים שונים של טבלאות צלילה שונות משתמשים מגדירים מספרי רקמות שונים וזמני מחצית שונים מסיבות שלא זה המקום לפרטן אולם העיקרון  בכולם דומה.

עד כאן דנו בתהליך קליטת החנקן. אולם הבעיה האמיתית אינה הקליטה אלא השחרור הכרוך בהפחתת הלחץ (דקופרסיה). העיקרון של זמני המחצית עובד גם כאן (ראו תרשים), כלומר כמות החנקן הגדולה ביותר תשתחרר ביחידת זמן המחצית הראשונה. אולם זהו רק חלק קטן מהסיפור.

 deco3

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

כאשר הפחתת הלחץ מהירה מדי ביחס לזה שאותו יכולה הרקמה לשאת  נוצר מצב של  "יחס רווית יתר  קריטי" ופאזה גזית עלולה להיווצר (הסבר זה הוא פשטני למדי שכן תיאורית היווצרות הבועות מורכבת הרבה יותר אך לא נרחיב עליה כאן).

כמו שלכל רקמה זמן מחצית שונה כך גם כל רקמה יכולה לשאת מפל לחצים שונה. למפל לחצים זה קוראים גם M-value (הערך המכסימאלי) של מפל הלחצים אותו יכולה הרקמה לשאת.

המודל הביסיסי של הלדן הגדיר מפל לחצים של 1:2  כמפל לחצים  המירבי המותר וזו גם הסיבה שבטבלאות המבוססות על מודל "הלדני" (שהן מרבית הטבלאות המשמשות את הצולל הספורטיבי), כאשר עומק הצלילה לא היה גדול מ – 10 מטר ניתן לשהות במים ללא הגבלת זמן (בהתייחס לדקומפרסיה).

 

עכשיו כל שנותר הוא להחליט על קבוצת הרקמות שאליהן ברצוננו להתייחס, להגדיר את זמני המחצית שלהן, מפלי הלחצים שיוכלו לשאת  ולבנות את המודל. ובכן לא בדיוק אבל על כך בחלקו השני של המאמר.