כתבה : דפנה קופוליס 

 
היינו קבוצה של 21 צוללים נרגשים בדרכם לאחד מאתרי הצלילה הטובים בעולם.  שמעתי, דיברתי, קראתי וראיתי,  ספגתי את כל האינפורמציה שאפשר, אבל  שום דבר לא  באמת הכין אותי לקראת  החוויה שמספקת הצלילה באיים המלדיבים.


הגענו לשדה התעופה בן גוריון, לכולנו זו פעם ראשונה ורף ההתרגשות החל לעלות כבר בשדה התעופה. יצא לי כבר ללוות קבוצות דרך המועדון , בעיקר לסיני, אבל פה אני מודה רמת ההתרגשות שלי מ-1 עד 10 הייתה 100...
צ'ק אין זריז, שולחים את ציוד הצלילה, קצת "דיוטי פרי, אבל אלכוהול – "יוק". המלדיבים מדינה מוסלמית, אמנם עם אנשים חמים וחביבים אך הכנסת  אלכוהול למדינה אסורה בהחלט והם בודקים, אז כדאי לא לנסות להכניס אפילו.

עולים לטיסה.  שלוש טיסות צריך לקחת בשביל להגיע למדליבים, אבל אני חייבת לציין ש"הקונקשנים" של רויאל ג'ורדניין (חברת התעופה הלאומית של ירדן) כמו גם טיסות הפנים  שלהם הפתיעו אותי לטובה.
תחנה ראשונה עמן. השלט של חגורות הבטיחות אפילו לא כבה, הדיילות אפילו לא קמו מהכיסא וכבר נוחתים. מיד לאחר הנחיתה בעמן אנחנו כבר בדרכנו לטיסה לקולומבו – בירת המלדיבים,  החברה ירדנית אך הצוות בינלאומי.  אותנו  משרתת דיילת מדהימה ביופיה וגברברי הקבוצה מכרכרים סביבה, מנסים לנחש מהיכן היא, כמובן שבסוף אחת הבנות דלתה ממנה שהיא בכלל ספרדייה.
לאחר המתנה של שעתיים בקולומבו עולים לטיסה השלישית, הפעם השלט של חגורות הבטיחות נכבה לחצי שעה, אבל לפני ששמנו לב המטוס נחת.
זהו החופש מתחיל, אפשר להריח  את זה ...
אנחנו אוספים את הציוד שלנו, מחתימים דרכונים ויוצאים.  וווואוווו, הכל מסביב מים, כן כן מים, ים גדול וכחול, השדה של המלדיבים זה בעצם אי, כמו כל המלדיבים, איים על גבי איים על גבי איים.


נציג החברה מחכה לנו, הכרות מהירה, קצת בירוקרטיה (צריך גם לעבוד לא) ויאללה אנחנו הולכים לסירה. הטרמפ שלנו לספינה שעליה נשהה הוא הדונהי.  זהו כלי השייט  שילווה את ספינת המגורים שלנו ויוביל אותנו אל נקודות הצלילה ובחזרה לספינה (להבדיל מהספארי בסיני , שם מרבית הצלילות מתבצעות ישירות מספינת האם). 
לאחר כ 20 דקות הפלגה על ה"דונהי", אנו מגיעים לספינה. איזה גודל, איזה פאר,  את הקבוצה שלנו, 12 במספר, היא בולעת ולא נודע כי באנו אל קירבה...  היו רגעים בספארי שחיפשתי מישהו במרחבי הספינה  ובחיי שלא צלחתי למצוא.
הצוות מקבל את פנינו, מעביר את ציוד הצלילה ומורה לנו להוריד נעלים אותם נחזור לנעול רק כשנעזוב את הספינה בדרכנו חזרה הבייתה.  וזהו, עכשיו מרגישים ממש בעסק, העניין האמיתי מתחיל...
 

מתכוננים לירידה למיםהצוות מכבד אותנו במיץ תפוזים מתוק עם דובדבן  מתוק עוד יותר, ושוב ניירת - תעודות צלילה, ביטוחים, הסבר על הספינה, מה מותר ומה אסור, סוף סוף מתארגנים לצלילה ראשונה.

המדריך של הספארי, מטה, לוקח אותי הצידה ומספר לי שאנחנו הולכים לצלול במנטה פוינט, תחנת הניקוי של המנטות, אבל אל תספרי לאף אחד,  "נעשה להם הפתעה" הוא אומר.
אני מצליחה לשמור סוד ודווקא הוא נשבר, מספר לכולם  אבל מנמיך את רף הציפיות – הסיכוי לראות מנטות הוא 50-50.


לאחר הפלגה קצרה של 15 דקות אנחנו מעל האתר. להוריד 21 אנשים  זה הרבה ולכן אנחנו מתחלקים לקבוצות.  מתחילים להעמיק,  פתאום, מתחת למים צעקות, מה קרה?
נבהלתי, אני מתחילה לשחות קדימה ומבחינה  בשני צוללים מהקבוצה השנייה מתחבקים וצורחים, ומעליהם מנטות, כל כך הרבה מנטות, מעמיקים העמקנו ל - 18 מטר וכל אחד נאחז בחלק אחר של הסלע, והמנטות מרחפות  מעלינו, ענקיות, אבל כל כך עדינות, איזה מחזה מדהים...
 


חזרנו לסירה שטופי אדרנלין, SMS  קצר לחבר'ה במועדון , לעדכן שהכל בסדר וגם , שיקנאו קצת ...
כל כך נהנו מהצלילה במנטה פוינט שפה אחד החלטנו לרדת לצלול שם שוב ביום המחרת. וגם הפעם לא התאכזבנו, מנטות מלוא העין לכל שרק נביט ... קינחנו בשתי  צלילות חביבות  במלה, והפלגנו לאתר הבא.
בימים הבאים צללנו כל כל יום בין שלוש לארבע פעמים. צללנו לצפות  בכרישים, לצפות בצבי ים ועוד פעם במנטות אבל יותר מהכל חיפשנו כרישי לוויתן, אך אלו פשוט לא נראו.  לא שהתלוננו, הצלילות היו פשוט מדהימות ביופיי,ן עם כמויות דגה בלתי נתפסות,  תנאי ים מושלמים וראות אין סופית, ממש כמו לשחות באקווריום.  אך אנו, כדרכו בקודש של המין האנושי קיבלנו את היש המופלא כמובן מאליו  וחיפשנו את האין...



וככה עברו להם הימים בנעימים. אפילו עשינו  מסיבה אחת שכולם חגגו ורקדו בגשם "כמו מטורפים", ירדנו לאי קטן וטיילנו בו קצת, מאוד קצת (זה לקח, מדוד על השעון, בדיוק דקותיים להקיף אותו), צללנו, אכלנו, צחקנו, ישנו  השטתנו, וייחלנו  לכריש לוויתן, אפילו קטן, רק שיבוא. ולא עזרו נסיונות הצוות.
הגענו ליום הצלילות האחרון, מטה המדריך אמר שהוא לא מוותר ואנחנו הולכים לחפש שוב את כריש הליויתן.

הרחקנו קצת מהנקודה שבה שהינו  אתמול וכל הצוות עמד על הסיפון העליון וחיפש אותו. את הסנפירים והמסכות העלנו לסירה הגדולה כך שאם יראו אותו נקפוץ מייד למים. סורקים את האופק ואז ממש כמו בסיפורי  ניצולי ספינה טרופה שמבחינים במושיעם קרב ובא נשמעות צעקות התרגשות ואחד מאנשי הצוות מצלצל בפעמון כאילו  גורל היקום תלוי בו.

כריש לוויתן במים. בתוך שניות חבשנו מסכות וסנפירים וואו איך התרגשנו, אף פעם לא חשבתי שאפשר לצעוק כל כך חזק עם שנורקל בפה אבל צעקנו ועוד איך צעקנו. אמנם  הוא לא היה גדול, כפי שציפינו,  "בייבי שרק", רק שניים וחצי מטר, אבל לא היה בכך כדי לפגום בעוצמת החוויה. שחינו לצידו, נזהרים בכבודו ולא נוגיעים.  והיצור הגדול הזה שוחה לצידך, כל כך עדין וכל כך אצילי, נותן לנו  את הזמן שלו ואחרי  כ- 10 דקות צולל בהדרת כבוד ונעלם במעמקים.
איזה טירוף , איזה שיגעון, אנחנו לא יכולים להירגע, עלינו לדונהי, לא מפסיקים להתרגש.
עכשיו אחרי שראינו אותו אנחנו רגועים, אפשר ללכת לצלול, לפני שאנחנו מספיקים בכלל להגיד "אוויר דחוס" הקפטן של הדונהי צועק לנו להתארגן על סנפירים ומסכה כי יש עוד כריש ליויתן אחד במים, הופה אנחנו כבר במים, הפעם הוא היה יותר גדול בין 6 ל-7 מטר, והפעם הוא נתן לנו הרבה יותר זמן, דיגמן לכל הצלמים. המצחיק היה שמתחתינו צללה קבוצה בעומק של 20 מטר, איך הם לא קלטנו את הצל הגדול שעשינו להם אני לא יודעת , אבל כמה שלא ניסינו לסמן להם להרים את הראש ולראות אותו, לא הצלחנו, רק אחרי 20 דקות הוא החליט שנמאס לו והעמיק.
בערב הצוות עשה לנו ארוחה מסורתית ומסיבת ריקודים עם שירים מסורתיים וכלי נגינה, איזה כייף היה, רקדנו ושמחנו עד השעות הקטנות של הלילה.
זהו, זה היה היום האחרון, איזה סייומת לחופשה מדהימה.

אז מה היה לנו?

שבעה ימים, שש טיסות, 21 איש, טווח הגילאים נע בין 20 ל- 50 (אל תטעו, בני החמישים רקדו במסיבות כמו פנתרים) מ-ק-ס-י-מ-י-ם אחד אחד, היה לנו פשוט חיבור מדהים והלוואי ונעשה עוד חופשות ביחד!!!
17 צלילות , אחת בין ערביים עם איגל ריי בגדול של שישה מטר (מחזה נדיר לפי מטה המדריך),

20 מנטות בשתי צלילות שונות, אין ספור כרישים, עד אשר בשלב מסויים זה הפך להיות רגיל לעשות  את  הסימן של כריש: כף היד על המצח (נראה לי שאפשר היה להדביק את היד למצח, ככה לפחות לא היו מתכווצים השרירים). צבים,צבים, ועוד פעם  צבים, בכל צלילה לפחות שלושה או ארבעה, 2  כרישי ליויתן: אחד תינוק ואחד גדול ודגים אין ספור דגים, בלהקות, כל כך צפופות שבאחת הצלילות איבדתי את הבן זוג שלי, הוא התחבא לי בין  מאות נצרנים...
והיו 12  אנשי צוות, כל אחד יותר מקסים מהשני, ומצב רוח אחד גדול מלווה באושר ענק וחוויה בלתי נשכחת שתשאיר אתכם עם חיוך גדול הרבה אחרי שתחזרו...


אז עד לפעם הבאה....
דפנה