אחת  התיאוריות החמות  בתחום הדקומפרסיה  מתבססת על  מודל  ה – reduce gradient bubbles model - RGBM של ד"ר ברוס ווינקה   (Wienke).  את  הרעיון  היישומי  שעומד מאחורי  התאוריה  פרסמנו כבר  בעבר במאמר : חניות בטיחות בעומק, במאמר זה ננסה להציג את הרעיון המדעי שעומד מ אחורי התיאוריה .

מודלים  מסורתיים של  טבלאות ומחשבי דקומפרסיה מתבססים על  המודל של  הלדן  שמתבסס על זמני מחצית של רקמות תאורטיות  בגוף .
בעשרים השנים האחרונות התגבשה  ההנחה  שישנו גורם נוסף  שיש להביא בחשבון - בועות מקרוסקופיות הנוצרות ברקמות ובדם ועלולות לגרום לבעיות בתהליך הפחתת הלחץ (עליה)
RGBM   הוא אלגוריתם מתמאטי אשר ממתייחס למעבר הגז ממצב מומס למצב חופשי ולאפשרות לשלוט בגדלן של בועות מקרוסקופיות הנוצרות במהלך הצלילה בדם וברקמות .
בועות אלו  לרוב  אינן מורגשות  אך ניתן לזהות את קיומן בעזרת ציוד מעבדה מתאים.  בתנאים מסויימים בועות אלו עלולות לגרום להופעת סמפטומים של מחלת הדקומפרסיה.
השימוש במודל RGBM אינו מחליף את הטבלאות הקיימות אלא מציע דרך משלימה כדי להקטין את הסיכון ולשפר את הבטיחות.   

על-מנת להבין  איך זה עובד, נחזור מעט אחורה ונזכיר את העקרון  של הווצרות הבועות (נדלג על דוגמת בקבוק הסודה והתמוססות גז בנוזל)   והחוקים הפיסקאליים הפועלים עליהן. 


ניתן להשוות את זרימת הדם  בגוף לזרם מים. כאשר אלו נתקלים במכשול או משטח מחוספס הזרימה הופכת מערבולתית ונוצרות בועות (1). 

דפנות כלי הדם  ופני השטח של הרקמות אינם משטחים אחידים, ומכילים חלליים זעירים שבהם יכולים להווצר גרעינם מקרוסקופיים שמהווים את  ה"זרעים" להווצרותן של בועות מיקרוניות (2)

בועות אלו נוטות להתלכד ולהתגבש לכדי בועה גדולה יותר  כאשר הגז האינרטי שמוממס בתוכה יתרחב עם הירידה בלחץ (חוק בויל) בעת הפחתתו במהלך העליה (3-6).  

בסופו של תהליך, הבועות  יכולות להגיע לכדי גודל  שיגרום להפרעה או חסימה של כלי דם (7)

הפרעה  בזרימת דם  של כלי דם המוביל  אל  הרקמה או איבר בגוף עלול להוביל למצב פתולוגי . לחילופין, או במקביל, ייתכן מצב שבו הבועה נוצרת ישירות ברקמה ויוצרת לחץ על עצב.  
לחץ על העצב  עלול ליצור "הפרעה מכאנית" כמו גם נזק לרקמה .
בשני המקרים הבעייה עשוייה להיות חמורה ולהתבטא בסימפטומים של מחלת הדקומפרסיה .

בואו נסתכל מעט יותר מקרוב על התופעה של הבועות המיקרוניות: לבועה יש שכבה של מולקלות גז היוצרות את הגבול של הרקמה החיצונית המהווה מחסום שנקרא גם: "מתח פנים"  (surface tension
), מה שמסביר מבחינה פיסיקאלית את יכולתם של יתושים למשל לעמוד על פני המים מבלי לשקוע  (חשוב לזכור -  "מתח רקמה" מוגדר ע"פ לחץ הגז ברקמה, ומדרון  לחצים ( gradient ) הוא ההבדל בין שני לחצים). 

מתח הפנים אם כן הוא מעין "רשת אלסטית" או ממברנה, התוחמת ומגדירה את הגבול שבין הגז לנוזל.  

כוח ההתנגדות של הממברנה גורם לכך שהלחץ בתוך הבועה יהיה גדול מהלחץ הסביבתי. אם לחץ הגז בתוך הבועה גדול  ממתח הרקמה, מולקולות הגז ינעו מהבועה אל הרקמה  וגודל הבועה יקטן.

במקרה ההפוך הבועה תלך ותגדל.

בהתאם לחוק לפלס  (
laplace law
) -  ככל שהבועה קטנה יותר כך יגדל מפל הלחצים בין הבועה  לסביבה.

rgbm2

לדוגמה, בועה ברדיוס של  4 אלפיות מ"מ מכילה לחץ גבוה בחצי אטמוספירה מלחץ הסביבה. מצב זה יוצר מעבר מהיר של מולקולות גז מהבועה אל הרקמה הסובבת אותה. הבועה קטנה וכתוצאה מכך הלחץ בתוכה גדל עוד יותר. בתנאים אלו הבועה נוטה להיעלם לחלוטין.    

הרעיון שעומד אם כן מאחורי RGBM הוא פשוט, יש לנסות ל"היפטר" מהבועות המיקרוסקופיות כבר בתחילת העלייה ולא לנסות ולטפל בהן בסמוך לפני המים כמו במודלים הישנים. ועל-מנת שכך יהיה יש להבטיח מדרון (gradient) בין הלחץ שבתוך הבועה ללחץ הסביבה.
וכאן בא לידי ביטוי הרעיון של חניות בחצי עומק. ככל שהפחתת הלחץ בתחילת העלייה תהייה איטית יותר כך יווצר מפל לחצים גדול יותר ובועות פוטנציאליות יעלמו במהלך העליה.

והיישום -  קצב עלייה נמוך מ 10 מטר  לדקה וחניות של דקה במחצית מהעומק של החניות הנדרשות, לדוגמה: בצלילה לעומק 30 מטר , אם נדרשת חניית בטיחות בעומק של  3 מטר נבצע חנייה ראשונה למשך דקה בנוסף כבר בעומק של 14 מטר.

האם RGBM יעיל באותה מידה בכל פרופיל צלילה? בעקרון כל הנושא התפתח עבור צלילות עמוקות וארוכות שהן הרבה מעבר לגבולות הצלילה הספורטיבית. אולם מאחר שבועות נוצרות במקרוב ל 70% מהצלילות ההנחה שהוא יעיל גם בצלילות חוזרות, צלילות חוזרות במהלך מספר ימים ופרופיל צלילה הפוך (כאשר הצלילה הרדודה מתבצעת לפני העמוקה). 
  
האם RGBM מחליף את טבלאות הצלילה הקיימות? ממש לא. זהו כאמור מודל משלים ובשנים האחרונות יצרני מחשבים רבים משלבים אותו באלגוריתם הישנים.