המאמר נשלח ע"י קותי וייס – מדריך צלילה  (שאינו מתפרנס מצלילה) וחבר קבוצת הריף

 

בשנת 1990 עשיתי קורס שלושה כוכבים של ההתאחדות הישראלית.  זה היה בתקופה שבארץ היה חוק אחד, התאחדות אחת והסמכה חוקית אחת.  במסגרת הקורס לימדו (בין היתר) לבצע צלילות עומק (עד 50 מטר) עם חניות דקומפרסיה, והתעודה שקיבלנו הסמיכה אותנו לצלול צלילות מסוג זה.  בין יתר הדברים שלמדנו היו תיאוריות הדקומפרסיה המעודכנות לאותו זמן. 

 

הערת ביניים (הקשורה להמשך הסיפור): מי שמעיין בספרים על התפתחות הידע בנושא תופעת הדקומפרסיה ימצא שהיה מקובל לחשוב שהפחתה מהירה של הלחץ ביותר מפי שניים, כאשר הרקמות מתקרבות לרוויה, היא גורם קריטי בהתפתחות תסמיני DCS.

 

כבר במשך הקורס הטרידו אותי שתי תופעות שאותן ציינתי לעצמי.  הראשונה היא שלמרות שהפחתת לחץ של יותר מפי שניים נחשבת לבעייתית, היו חניות הדקומפרסיה בעומקים של 9 מטר 6 מטר ובעיקר 3 מטר, גם לצלילות עמוקות מאד ( 39, 42, 45,  ו- 48 מטר).  ההסבר (כמובן) היה שזה תלוי במידת הרוויה של הרקמות (כפונקציה של זמן הצלילה).  התופעה השניה הייתה, שבעומקים מסוימים, הדרישה לחניות הייתה "קופצת" בבת אחת ממצב שבו אין צורך בחניה, למצב שבו יש צורך בהרבה זמן חניות, ויותר מאחת (הכי בולט בטבלת הדקומפרסיה של US NAVY 1970 הוא העומק של 20 מטר).  ההסבר היה שהטבלאות אמנם פותחו בהתאם למודל אבל עברו התאמות על סמך ניסיון של צלילות רבות מאד של הצי האמריקאי, ולכן הדרישה לחניות אינה בהכרח נראית על סולם אחיד.

 

לאחר הקורס המשכתי לצלול להנאתי ובמקרים בהם מצאתי בן זוג שהייתה לו הסמכה דומה לשלי (ומעלה), הייתי צולל גם צלילות דקומפרסיה עמוקות, לריפים ספציפיים שבהם היה משהו מיוחד לראות בעומקים אלו.  לאחר זמן לא רב פגשתי צולל שלושה כוכבים שעבד באילת כמוביל קבוצות והתחלנו לצלול ביחד באופן קבוע, בכל פעם שירדתי לסוף שבוע של צלילה.  באותה תקופה נהגנו לבצע צלילות "אגרסיביות" מאד אבל תמיד במסגרת טבלאות הדקומפרסיה של ה- US-NAVY.  שמתי לב שבחלק מהצלילות היותר "אגרסיביות" הייתי עולה מהצלילה עייף מאד.  עייפות כבדה ביותר שהייתה עוברת לאחר מספר דקות עד שעה לאחר הצלילה.  בשלב מאוחר יותר שמעתי שעייפות זו מופיעה אצל חלק מהצוללים גם בצלילות שאינן צלילות דקומפרסיה אבל קרובות למגבלות ה – NDL.

 

במאמר מוסגר – היום כבר מקובל לחשוב שהעייפות הזו היא תוצר די שכיח של מה שנקרא בועיות שקטות שאינני מתכוון לדון בהן כאן.

 

מכיוון שהייתי מאד מודע לסיכונים של "מחלת הדקומפרסיה" החלטתי שלא לחכות שהעייפות תהפוך יום אחד לכאבים בפרקים (דקומפרסיה TYPE 1 ) ולבצע ניסוי.   בתכנון הצלילה (לפי טבלאות!) הוספתי חניה של 2 דקות בעומק האמצע בין העומק המקסימלי לבין התחנה הראשונה שחייבה הטבלה.  מכיוון שלא צללתי לפי מחשב, הוספתי את 2 הדקות לזמן התחתית וכך לא חרגתי מהכללים הנוקשים לשימוש בטבלאות (בתיאור גס - זמן התחתית מחושב מרגע הירידה ועד ההגעה לתחנה הראשונה).

 

במאמר מוסגר -  באותו זמן עזב בן הזוג הקבוע שלי את הארץ ומצאתי בני זוג אחרים לצלילות העומק.

 

לדוגמא:

אם תכנון הצלילה היה לעומק של 48 מטר, והתחנה הראשונה הייתה בעומק של 6 מטר, הוספתי תחנה בעומק של 27 מטר למשך שתי דקות, כאשר זמן החניה היה כלול בזמן התחתית.  החישוב מתבצע כך:

מוצאים את ההפרש בין עומק המקסימום לבין התחנה הראשונה:

48 – 6 =  42

מחלקים את ההפרש לשניים כדי למצוא את חצי ההפרש:

42 / 2 = 21

מוסיפים את ההפרש לעומק התחנה הראשונה ומקבלים את עומק החנייה העמוקה:

21 + 6 = 27

 

וראה זה פלא.  בכל צלילה שהוספתי את החניה העמוקה, לא חשתי עייפות כלל (!) בסוף הצלילה.

 

בינתיים, כתוצאה ממקרים רבים של פגיעת דקומפרסיה אצל צוללים בצלילות ספורטיביות (ללא דקומפרסיה) שינתה ההתאחדות הישראלית את הטבלה שהייתה מבוססת על טבלת ה- US-NAVY והורידה את קבוצת הזמן האחרונה מכל עומק.  הדבר שכנע אותי לבצע את החניות העמוקות גם בצלילות שלא היו מוגדרות כצלילות דקומפרסיה, ולעומקים במסגרת הצלילה הספורטיבית הרגילה (בין 25 מטר ל- 30 מטר).  התופעה של עייפות לאחר צלילה לא הייתה מוכרת לי ולבני זוגי מאותו יום ואילך.  והרי דוגמא כדי להמחיש את הרעיון: לצלילה של 30 מטר, עם חניית בטיחות מקובלת ב- 5 מטר מוסיפים תחנה ב- 17 מטר.  החישוב:

30 – 5 = 25 / 2 = 12.5 + 5 =~ 17

 

בשנים האחרונות אינני עושה הרבה צלילות דקומפרסיה אולם בכל צלילת עומק (25 מטר ומעלה) ובעיקר בצלילות בים תיכון בהן עושים פרופיל מרובע (מסירה) אני משלב חניה עמוקה (לפי הכלל המתואר לעיל) אחת לפחות.  במשך השנים יצא לי לצלול עם בני זוג חדשים ולהסביר להם את ההגיון בשיטה זו וחלק מהם אימצו את הטכניקה.  כל התגובות שקיבלתי לאורך השנים היו חיוביות, וצוללים רבים דיווחו על היעלמות התופעה של עייפות אחרי צלילה.

 

אפילוג 1

 

בשנת 1995 התחברתי לאינטרנט והתחלתי להתעדכן בקורה בעולם בתחום הצלילה דרך קבוצות דיון בחו"ל ודרך מאמרים שהתפרסמו ברשת.  לאחר מספר חודשים קיבלתי הפניה למאמר שפורסם באינטרנט ע"י RICHARD PYLE  ועסק בחניות בטיחות עמוקות.  הבחור עשה עבודה הרבה יותר יסודית ממני והתייעץ גם עם מומחים לפיזיולוגיה ולרפואה היפרברית, אבל בעיקרון מציע גם הוא מודל של חניות עמוקות.   שווה לקרוא את המאמר שלו מכיוון שהוא הרבה יותר יסודי, מעמיק וכוללני מאשר הסיפור שלי.  כתובת המאמר ברשת:

http://www.cisatlantic.com/trimix/pile/deepstops.html

 

מה אומר ומה אדבר, קטונתי.

 

אפילוג 2

 

בן הזוג שאתו התחלתי לצלול באופן קבוע צלילות דקומפרסיה, המשיך לצלול לפי המודל הישן מעת לעת (כפי שסיפרתי, בדיוק כשהחלטתי לבדוק את השיטה החדשה, הוא פנה למסלול אחר ואף עזב את הארץ לזמן מה).  הוא הגיע בסופו של דבר לתא לחץ לאחר צלילה עמוקה עם תסמיני דקומפרסיה שהשתפרו לאחר הטיפול ההיפרברי.  אינני יודע אם הדבר קרה בדיוק בגלל הנושא הזה אבל בניתוח שערכתי אתו לאחר תאונת הצלילה שלו, היה נראה שהוא לא חרג מהטבלאות אלא צלל במגבלותיהן.

 

אפילוג 3

 

במאמרים שקראתי בשנים האחרונות לגבי מודלים פיזיולוגיים של צלילה עמוקה, נטען לא אחת שהשיטה "הישנה" של חניות רדודות היא בעצם "גרימת" בעיה (בועיות שקטות הנגרמות כתוצאה מעליה מהירה מדי) ואח"כ "טיפול" בבעיה (ע"י חניות רדודות) כאשר המודלים ממליצים על חניות עמוקות (לא ארוכות) כדי למנוע מראש את היווצרות הבעיה.  עד כמה שידוע לי, חלק מתוכנות הדקומפרסיה המודרניות (לצלילות חריגות עם תערובות גזים) משלבות בתוכן את הרעיון של חניות עמוקות.

 

מסקנות? המלצות?

 

אינני רופא צלילה, ובודאי שאינני מתיימר להיות מבין גדול בפיזיולוגיה ו/או בפיזיקה של הצלילה ולכן אינני מעוניין לנסח מסקנות והמלצות.  אני מספר סיפור מניסיוני האישי ונותן לכל צולל חושב, להגיע למסקנות שלו.  ואם יצא שתרמתי משהו לשיפור בטיחות הצלילה של מישהו, או אפילו להרגשה יותר טובה בסיום הצלילה, ופחות עייפות מצטברת – דייני.

 

 

הערה חשובה לקוראי המאמר – עומק הצלילה המירבי המותר בצלילה ספורטיבית הוא 42 מטר לצולל דרגה 3  ומעלה  וללא חניות דקומפרסיה.

צלילות מהסוג המתואר במאמר היו מקובלות בעבר אך הן אסורות בתכלית האיסור היום.

 

צלילות המחייבות חניות דקומפרסיה  מתבצעות  במסגרת הצלילה  הטכנית בלבד ולאחר הכשרה  מתאימה.

בצלילות אלו עושים שימוש בתערובות גזים המשפרות את מקדם פינוי החנקן ובמעטפת בטיחות  המבוססת על כללים  מחמירים ביותר.