איב במרכז עם אילן וצבי

איב הוא אחד מאותם צוללים שנמצאים איתנו תקופה ארוכה והפכו לחלק כמעט בלתי נפרד מ"הנוף". ואנחנו, שרואים בצלילה דרך חיים ולא רק מקור פרנסה ה"תחצפנו" והעזנו לבקש ממנו לספר מעט על עצמו ומה מצליח למשוך אותו, בדבקות כזו, לעולם המים והצלילה.    
והמפגש ושיחה עימו  מגלים לנו (את מה עבורנו אינו סוד)  עד כמה "עמוק" יכולה  הצלילה לקחת אותך במפגש שלך עם עצמך...

הוא אינו מתפרנס מצלילה, הוא אינו יוצא  למסעות צלילה מרתקים, הוא גם אינו שייך לשוחרי העומק ומחפשי ההרפתקאות מתחת למים. ובכל זאת הוא צולל אמיתי שגילה את עצמו מחדש דרך הצלילה והעולם שסובב אותה.

יש לו שיער מאפיר שאסוף בקוקו, עגיל באוזן וחזות שמזכירה מעט את סגנון ה" סיקטסטיז". מהמפגש עימו אנחנו למדים שאיב הוא תמונת ראי למאבק הפנימי שמתקיים אצל מרבית האנשים - כאשר צד אחד מורד במסוכמות, מחפש את החופש, והצד האחר מחובר לקרקע המציאות בדמות מקצוע מהוגן, פרנסה יציבה וחיי משפחה ממוסדים .       
ההיכרות שלי עם עולם הצלילה מספר לנו איב  החלה לפני כ - 7 שנים.  ירדתי  לקורס צלילה באילת  עם ביתי.  זו הייתה חוויה  מעניינת אך הסתפקתי  בדרגת הצלילה הבסיסית ולמרות שאני חי בקרבת הים לא הפכתי לצולל מכור.

איב וישי ברגרהקשר עם ריף הדולפינים החל דרך ישי ברגר כשחיפשתי פתח לעולם חדש ומשהו לעשות ביום הולדת ה -50  שלי. ישי פנה  לאילן מנהל המועדון  שהזמין אותי לשבוע להיות חלק מהצוות. ובדיוק וביום הולדתי החמישים  ב- 22/11  במפגש עם  הדולפינה נענע נוצר  "הקליק" וקשר  טלפתי עם נענע ועם הדולפינים והריף.  באותה תקופה שהיתי באילת  זמן ממושך.  הייתי זקוק לזמן עם עצמי  ומצאתי בריף הדולפינים מקום מושלם לשם כך. נהניתי לעזור בעבודות  תחזוקה במועדון  ומהמפגש היום יומי עם הדולפינים. 
יום לפני מותו של סינדי , הזכר הבוגר שמת בשיבה טובה , בדרך לאילת, עצרתי במצפה רמון  וכתבתי לו שיר . זהו  שיר  שמבטא חלק  מהתחושות ותעוצמות הנפש שנתנו לי המפגשים עם הדולפינים, ובעיקר את היכולת שלהם ל"ספוג" ממך את העצב והכאב ... 
ואיב מרשה לנו לפרסם כאן את השיר שכתב - אם הייתי יכול...

הקירבה אל הים והדולפינים שכנעה אותי שהגיע הזמן להתקדם בצלילה  ולגיל 51 החלטתי לתת לעצמי מתנה קורס שני כוכבים. הייתי לבד ולמרות שהמליצו לי לדחות את הקורס עד שיהיו משתתפים נוספים, אני חשבתי שגם אם זה יעלה יותר אני חייב את זה לעצמי .

היחס החם והכיפי של צוות מועדון הצלילה בריף הדולפינים ושל אילן ביטון, מנהל המועדון  
שלמרות הבדלי השנים ביננו עבורי הוא ה"אבא הקטן שלי"  ויש ביננו הבנה שמעבר למילים,  נתנו לי מוטיבציה לרדת לעוד ועוד צלילות.


כשהגעתי לצלילה ה- 99 אילן וצוות המועדון החליטו שהצלילה ה- 100 היא אירוע ראוי לציון והפתיעו אותי בגדול!  ביום חמישי ה - 18/01/2007 הוא ארגן את כל צוות המועדון בריף הדולפינים ל"תדריך מיוחד". גם אישתי רות הפתיעה ובאה להיות איתי ביום המרגש. 
אחרי התדרוך, כל המדריכים ירדו למים, ורק אילן צבי ואני עוכבנו ולא הבנתי למה. התחלנו להעמיק וכשהגענו לקבוצת המדריכים נכונה לי הפתעה -  שרשרת של צוללים יצרה מתחת למים באופן מושלם את המספר 100.  גם הדולפינים היו נרגשים ולקחו חלק בחגיגה כשהם משתחלים ביננו...
 
מתכוננים לצלילת ה - 100 הצלילה המאה

  
איב הוא לא מהצוללים שכבר בצלילה החימישית שלהם מיצו את החוויה מאחר שמבחינתם הם ראו כבר את הכל,  ורק מפגש עם העמלץ הלבן עדיין עשוי לרגש אותם. מרבית הצלילות שלי  מספר איב הן בריף הדולפינים, האוניברסיטה ואיזור השולחנות. עבורי הצלילה היא מדיטציה.  למשך הצלילה אני יכול להתנתק לחלוטין מהעולם החיצון  ומכל צלילה אני חוזר עם  חוויה חדשה. בעצם אני צולל לא רק אל המעמקים הכחולים אלא גם אל נבכי הנפש...  

ושאיפות לעתיד? לפני שנה  בערך ראיתי את ישי ברגר עם אחיו יוסי לוקחים את אביהם לצלילה בריף. והתמונה של שני הילדים אוחזים את האב כמו היו   מגוננים עליו  נשארה חרוטה אצלי בזיכרון.  ואני מחכה לרגע שאוכל לשחזר אותה עם שני ילדי - אביאל שהוא צולל מוסמך ואורית שמסיימת ממש בימים אלה את קורס הצלילה.

תודה ויש כאן גם מסר לצעירים - על תוותרו להורים, תדחפו אותם להמשיך ולחוות את החיים,  כי הזקנה היא רק בראש והבלתי אפשרי הוא בהחלט אפשרי... 

ובלי תודות מיוחדות איב לא מוכן להיפרד - מה שנגע לליבי הוא ה"ניצוץ של כולם" של מיה והיא מבינה למה אני מתכוון, לצוות המאמנים, לאורי מחנות המזכרות, לך אילן איש יקר, לצוות המדריכים ולצוותהצילום, החלום שלי התגשם בזכותכם. חיבוק ונשיקות, שיחקתם אותה באופק המים הכחולים.  


איב - איש הדולפין