שכרון עומקים הוא תופעה שמוכרת לכל צולל  (בתיאוריה לפחות), בהעדר מידע פיסיולוגי  ומדעי מהימן השיכרון נתפס לא פעם כמשהו "מיסטי". יש מי שחושש ממנו כמו מאש ויש מי  שמייחל לפגוש אותו על-מנת לחוות את התחושות  עליהם שמע או קרא. ואכן, בניגוד למחלות או תופעות אחרות הקשורות לצלילה, ההתייחסות לשיכרון  היא לא פעם "דו ערכית" . מזהירים מפניו ובקריצת עין משדרים מסר חבוי של: "לא טעמת אינך יודע/ת מה הפסדת". אז למרות שכולנו חכמים מבינים ויודעים את התורה, בואו ננסה לעשות מעט סדר בדברים.

 

קצת היסטוריה  -  הנשיונל ג'אוגרפיק בגיליון אוקטובר של שנת 1952 פרסם מאמר שנשא את הכותרת:" Fish men explore new world undersea  "  בכתבה זו  (ומאוחר יותר בספרו האלמותי עולם הדממה) מתאר קצין הצי הצרפתי Jacques-Yves Cousto  את ניסיונו האישי  בחוויה מסתורית שתוקפת את הצולל במעמקים ושכונתה גם בשם rapture of the depth  ובתרגום חופשי (ולא כל כך מוצלח) "התפעלות המעמקים". תופעה זו הוא כותב, חושפת אותך לתחושה שאתה שיכור לחלוטין. בדרכו הציורית חשף Cousto , לציבור הרחב, את מה שצוללים ומדענים הכירו כבר 150 שנה. ואכן, במהלך שנים רבות של ימי ראשית  הדרכת הצלילה הייתה הדרך הציורית של תיאור התופעה, השיטה המועדפת על מדריכי הצלילה, במקום להשתמש במינוח המדעי היבש שכרון חנקן – Nitrogen narcosis .

 

בתחילת המאה ה- 19 סברו כי ההסבר לתופעה טמון בעצם הגדלת הלחץ הסביבתי על הצולל. הסברה הייתה שעליית הלחץ  מגדילה את זרימת הדם ואת גירוי העצבים ומכאן התופעה. אחרים האמינו שהעלייה בלחץ הסביבתי  מעוררת  קלאוסטרופוביה חבויה והיו אפילו מי שתלו את האשמה  בלחצו החלקי של החמצן. רק בשנת 1935 הציע Albert Behnke  תיאוריה שגורסת כי לחצו החלקי של החנקן, הוא שאחראי לתופעה.  בשנות ה 50 ו ה- 60 של המאה הקודמת שלטה התיאוריה שהתופעה נגרמת מעלייה בלחצו החלקי של ה –   CO2  שמצטבר כתוצאה מהירידה באיכות האוורור עקב עליה בצפיפות הגז בעת ההעמקה.  היום מקובל שתיאוריה זו אינה תקפה, אם כי אפשר שלרמה גבוהה של CO2יש תרומה מסויימת בקידום התופעה והחרפת הסימפטומים.

האם לשכרון עומקים ישנו הסבר מדעי? על מנת לנסות ולהבין  מה מסתתר מאחורי התופעה הידועה כתרדמת חנקן, שיכרון עומקים, הרעלת חנקן וכל שם אחר שנתקלתם בו בעבר יש לנסות ולהבין מעט איך פועלת מערכת העצבים.
מידע או פולסים מועברים בגוף דרך  תאי עצב הנקראים נאורונים. תאים אלה אשר בנויים בעיקר מרקמה שומנית, מעבירים אותות חשמליים לתאי עצב אחרים דרך צמתים הידועים גם בשם סינפטות (
Synapses ). פוטנציאל הנרקוטיות של הגז הוא פונקציה של מקדם המסיסות שלו ברקמה השומנית.

התיאוריה גורסת שהתופעות (הנרקוטיות)  התרדמה/אלחוש נגרמת כתוצאה מהתרחבות הממברנה של הסינפטות ע"י הגז האינרטי.  זו גורמת להאטה או עצירה של ההולכה העצבית .  אזור במוח הידוע כמרכז הרטיקולרי  (reticular center ) שאחראי על קבלה  והעברת הדחפים העצביים אל הגוף רגיש במיוחד לתופעת התרדמה ומכאן כנראה התחושה. כך באופן גס ומבלי להיכנס להסברים מעמיקים יתר על  המידה.

למרות שתיאוריה זו נשענת על עדויות  מדעיות מוצקות למדי, חשוב לדעת כי איש אינו יודע בוודאות  מה באמת התהליך שמרחש בגוף.

האם השפעתם של כל הגזים האינרטיים זהה? (גז אינרטי הוא גז שממלא נפח אך אינו פעיל בתהליך המטבוליזם של הגוף) . בעוד שניאון ומימן הם בעלי פוטנציאל נרקוטי נמוך מהחנקן, גזים אחרים כמו ארגון וקריפטון הם בעלי פוטנציאל נרקוטי  גדול יותר.   יוצא מן הכלל הוא ההליום שהוא חסר השפעה נרקוטית לחלוטין (לפחות בתחום העומקים שאליהם הגיעו עד כה). להליום השפעות אחרות בעומק אך לא זה המקום להיכנס אליהן.

 

הקדמה זו נותנת את הרקע להבנת התופעה מהצד המדעי, אולם צלילה כפי שאנחנו יודעים אינה נבחנת במעבדה או על "חיות מעבדה", והבנת השיכרון מההיבט המדעי אינה מספיקה כדי למנוע את התופעה. על הצדדים המעשיים של שכרון עומקים נדון בכתבת המשך...